הוכחה לקיום אלוהים

20/12/04

היקום מורכב מהרבה מאוד מערכות פשוטות ומורכבות ואנחנו חלק מהמערכות הללו. כל המערכות ביקום שלנו קשורות בהכרח זו בזו ולרוב מנהלות ביניהן יחסי גומלין סדירים. הכרותינו למערכות הינה הראיה על זאת; אם לא היה קשר לא הייתה הכרות.

האדם הוא 'מערכת' ואני ואתה מהווים תת מערכת של האדם. הים אף הוא מערכת אשר מכיל בתוכו אינסוף תתי מערכות, וגם הוא בעצמו מהווה תת מערכת השייכת לאמא אדמה. כדור הארץ גם הוא חלק ממערכת השמש, והגלקסיה שלנו מהווה תת מערכת זעירה מהיקום הגדול והנורא.

אני טוען כי יש קשר בין כל מערכות ותתי מערכות הקיימות ביקום המוכר לנו, קשר מתמיד תכליתי ומוחלט. דהיינו אני האדם כמערכת מנהל יחסי גומלין לא רק עם אחי האדם אלא גם עם האבן הדוממת המונחת לידי, וגם עם הגלקסיה הגדולה שאני תת חלק זעיר ממנה.

שני מאפיינים, למיטב הבנתי, מגדירים את מהות הקשר בין המערכות: קשר חי (פעיל), וקשר רדום (פסיבי).

הקשר החי כמובן, מאפיין את המערכות הדומיננטיות בין האדם לרעהו, אולם לכל קשר במערכות אלו מאפיין ייחודי (אנושי) נוסף: הוא משתנה כל הזמן יחסית לנתונים המתקבלים משתי המערכות הקשורות ביניהן: הקשר בין יהודה לרפאל נמצא בתנועה מתמדת בלתי פוסקת כל עוד ושני הצדדים הנמצאים משני צידי הקשר, רפאל ויהודה, מנסים לכאורה להטות את המערכת לטובתם. ד"ר מילשטיין, מי שפיתח לאחרונה את עיקרון ההישרדות יקרא לתכונה זו תכונת השרידות, ולעומתו אני צופה בתכונת הקשר הבין אנושי מנקודת מבט אחרת, באופן שיכול להציב את תיאוריית מילשטיין מנגד ואף להפריכה ולדחות את תוקפה. הסבר יבוא.

תכונה אחרונה זו (הקשר החי הבין-אנושי) היא סם החיים ממנה שואב האדם את מרצו; דרכה הבחין האדם בטוב וברע ובחר ב'טוב' עבורו. דרכה הבחין בחמאס שהצד השני ביקש להאפיל עליו וקרא עליו תיגר, הוא נלחם, התרעם, התרומם ולפעמים גם נפל. לולא התכונה המתמדת זו של האדם לא היינו מגלים את רוח המהפכה ואת התשוקה להתעלות.

הבה נתקרב אל המערכת האנושית ונתבונן בה מקרוב, אך קודם יורשה לי להעיר הערה. הקשר המתמיד שמתקיים ביקום ברמת המערכות ותת-מערכות הינו דו-כיווני. דהיינו ראובן כמערכת איננו משדר רק מסרים תמידים אל שאר המערכות הסובבות אותו, כי אם ובנוסף הוא מקבל מהן באופן תמידי מסרים מסוימים והוא אמור לעבדם להתמודד איתם ואף לתאם ביניהם לבין מהות מסריו שהכין בעצמו. משימה זו היא שקובעת במידה מסוימת את אופי הקשר שנוצר, אם הוא קשר טוב בונה וחיובי, רע שלילי והרסני, אולם עדיין עוד לא נאמרה המילה האחרונה בנידון, כי הרי ישנו עוד 'צד' מעברו השני של החוט המקשר, והיא המערכת המקבלת את המסר הטוב או ההרסני של ראובן ויש לראות מה היא תחליט לעשות עם המסר שהתקבל זה עתה מראובן: אם היא תקבל את המסר כלשונו ותתנהג בהתאם אזי יש לנו מצב של הרמוניה מערכתית ותוצאות נחרצות לטוב ולרע. אולם במקביל לזאת יכולה המערכת השנייה להתנגד נחרצות לשדר של ראובן ולתרום לתיקונו ע"י נקיטת 'טקטיקה' מנוגדת בעיבוד הנתונים ותיאומם עם נתוניה או מסריה המקבילים. גם כאן יכולות להיווצר תוצאות הרות אסון או מאידך בונות - תלוי מאיזה עבר אנו מדברים. ועל כל פנים 'הקשר' הטוב ביותר הוא הקשר אשר משני עבריו עומדות מערכות מתואמות ותכלית הקשר ביניהן בונה, ולראיה ניתן להבחין בהמשך קיומן הבלתי פוסק של שתי המערכות משתפות פעולה ביניהן. מצד שני קשה לעמוד על תכונות 'הקשר הרע ביותר' כי דווקא ההרמוניה ורמת התיאום הבין-מערכתית הן אשר יוצרות את הרס המערכות לפעמים ואי-התיאום יכול לגרום מידי פעם לחורבנן. עם זאת קל מאוד לזהות את הקשר הרע ביותר כלאחר מעשה; יש רק להרים את העיניים ולהבחין בתהליך קריסת המערכות עד לאובדן המוחלט. נהוג במקרה כזה לעמוד על ההריסות ולציין עליהן את הרישומים והתרשמויות. 

קיים כמובן עוד קשר דו-כיווני כאשר מצידו האחד עומדת מערכת אקטיבית ומהצד השני מערכת פסיבית (מרצונה או שנכפה עליה), במקרה זה הצד הדומיננטי הוא אשר יקבע את מאפייני הקשר על תוצאותן - לטוב ולרע.  

חזור לאדם שאנו מנויים על המערכת שלו. האדם בפני עצמו הינו מערכת אדירה ומסועפת; יש לדמיין בראש איש או דמות אחת עומדת, וממנה יוצאים מיליוני ומיליארדי חצים לכל הכיוונים, ובמקביל מקבלת באותו מעמד חצים חיצוניים בכמויות כפולות ומכופלות. המערכת החיסונית של האדם למשל, מטפלת בכל רגע נתון בעשרות אולי מאות תיקים/חצים שרק עתה הגיעו אליה ופלשו ברשות או לא את תת המערכות שלה. היא במקביל משגרת מספר מסרים חיים אל המערכות החיסוניות הסובבות אותה, מסרים שיכולים להוות 'חדשות טובות' למערכות החוץ או חדשות רעות עד מאוד שעלולות לסכן את עצם קיומן (פליטת וירוס אלים).

ניתן לחלק באופן גס את מערכות האדם לשני חלקים עיקריים: מערכות פנים ומערכות חוץ. על מערכת-פנים מנוייות כל תתי המערכות הפועלות באופן אינטימי בתוך גופינו, ומקיימות אותנו הלכה למעשה. אין חולק על זה שמרכז המערכות האלו והמתאם ביניהן הוא המוח האנושי; וכאופן פועלן האינטימי והמסור בתוך הגוף, כך גם אופי הקשר שלהן שמקיימות עם המערכות המקבילות הסובבות אותן מחוצה להן. יש להן בוודאי קשר חיצוני עם מערכות-חוץ, אך הן משחקות, בד"כ, את התפקיד הפסיבי בקשרים מעין אלו. הרושם הנוצר הוא וכאילו משדרות לעולם החיצוני מסר אחד ויחיד: תן לחיות ואל תפריע. תן לנו לחיות בשקט ובהרמוניה עם מה שיש לנו, לא נשמח לשתף פעולה עם מערכות החוץ - ראו הוזהרתם!

מערכות הפנים שלנו, לרוב, הן פסיבייות לא אקטיביות כלפי חוץ, ולראיה ניתן רק להתבונן בתוצאות הנראות לעין והנגרמות כתוצאה ממסרים בלתי קונבנציונליים המתקבלים בגוף: לרוב מערכות הגוף הפנימיות שלנו עומדות חסרי אונים בפני כל מסר/מגע חיצוני ומתנהגות ע"פ אמות המידה של המערכות החיצוניות. הצד הדומיננטי במקרה זה אינו הגוף.

מערכות-חוץ של האדם: זהו משרד החוץ האחראי על יחסי החוץ של האדם עם סביבתו הקרובה והרחוקה כאחד. כל הפעולות 'השכליות' נמנות על המערכת האדירה הזאת. מערכת זו הינה אחת המערכות הבודדות הזוכות לקיום קשר הדדי ופעיל עם המערכת הפנימית של האדם; להזכירכם - מערכת הפנים ובד"כ הינה פסיבית (עם מערכות-חוץ שמחוץ לגוף). אך היא הופכת לאקטיבית בכל הנוגע לקשרים עם מערכת-חוץ של האדם עצמו. אדם שמן ש'אוהב' לאכול הרבה, מתנהלים בתוכו ובאופן תמידי חילופי תקשורת ומסרים בין מערכות פנים וחוץ; והמסרים הדומיננטיים מתקבלים דווקא ממערכת הפנים של הגוף ובאופן פעיל עד גס לפעמים. 'אהבת' האדם במקרה דנן שייכת למערכות החוץ ונשלטת ע"י המערכת השכלית, שלמרבה האירוניה אין לה את המילה האחרונה במקרה חילופי המסרים דנן, לטוב ולרע. מי שקובע בסופו של דבר את תוצאות הקשר הזה ואופיו, הוא הגוף לא השכל; הוא יכול לגרום לקריסת כל המערכות ובמקביל לשגשוגן ופריחתן. השכל כאן אמנם אינו פסיבי, אולם 'הטון' הסופי והכללי נקבע ע"י המערכת הפנימית.  

בכל הקשור למערכות חוץ-גופניות, המערכת החיצונית הינה דומיננטית מטבעה, והיא זאת האחראית לקשר הטוב ו/או ההרסני שנוצר עם הסביבה. היא זאת המערכת שמקבלת ממיינת מעבדת ומתמודדת עם המסרים האין סופיים המתקבלים, והיא זאת המתאמת בין אותם המסרים המתקבלים לבין המסרים שהכינה בעצמה, והנועדים לשיגור.

מקובל על הכל לקבוע, שמרכז מערכת הפנים נמצא ונשלט ע"י המוח האנושי, אולם טעות היא מקור הקביעה האומרת, שמרכז מערכת החוץ נמצא גם במוח - ואני מודע לפצצה שהטלתי! אחת הסיבות שגרמו לטעות זו, מקורה בשם שנתן האדם למערכות החוץ שלו, וזיהה אותן דרכו; הוא קרא להן 'המערכות השכליות', וגם אני השתמשתי לעיל באותו הכינוי.

השם המתאים יותר למערכות החוץ הוא: 'מערכות התודעה האנושיות'. כך נוכל לזהות גם את המערכות השכליות שיש להן קיום בהחלט, ופועלות במסגרת המערכות הפנימיות (לא החיצוניות), עם קשר מובן  והדדי שכולל חילופי מסרים עם המערכות החיצוניות. אדם אינטליגנטי, הוא אדם שהמערכת השכלית שלו מפותחת, ומרכז המערכת הזו כמובן נמצא במוח ונשלט על ידו. האדם הזה הוא שמן וכבר דיברנו עליו לעיל. המערכת הפנימית שלו שלחה אין ספור מסרים אל המערכת החיצונית, במטרה להזהיר מפני ההשמנה הזאת, בציפייה שתיאום זה יניב הפסקה בזלילת הכמויות האדירות שהוא 'אוהב' לאכול. נגיד ולצורך ההדגמה התקבל מסר של בחילות או של לחץ דם גבוה או של חום. שפוענח מיד ע"י המערכת השכלית כמסר מהגוף אודות עודף השומן בגוף. הרופאים עוזרים לנו בד"כ לפענח את המסרים האלה.

ע"פ אמות המידע 'המוטעה' הנהוג שבידינו, האדם הזה אמור להפסיק מיד לאכול, כי המסר שנשלח ממערכת הגוף הפנימית החוצה נקלט ועובד ע"י המערכת החיצונית ומיד ניתן לקבוע, שיש לנו כאן דוגמה אופיינית לקשר 'טוב ביותר' כאשר משני עבריו עומדות שתי מערכות מתואמות: הגוף רוצה להוריד את הכרס - זהו הצד 'הבונה הראשון', והשכל 'האינטליגנטי' מהווה מערכת חיובית ובונה בהחלט, הוא הוא אשר קיבל את המסר ועיבד אותו; נותר אך הביצוע ושלום על ישראל. מכאן אפשר לקבוע בוודאות, שכל הרזים והלא מעשנים והאנטי אלכוהוליסטים הם אנשים אינטליגנטים! ואין הדבר כך!

המידע העדכני 'הנכון' שהיצגתי לעיל, מראה על חילופי המסרים בין המערכות כלהלן: המערכת הפנימית שלחה את שליחיה החוצה, והמסר שלה, אכן, התקבל ראשונה במערכת השיכלית - הפנימית. הדרך שעשה המסר הזה בשלב הראשון, יש לציין, היה קצר ביותר, כי הוא עבר מתת מערכת אחת לשנייה דרך 'קשר' קצר טווח שנמצא באותו המיקום, במוח. העיבוד והקליטה והתיאום נעשו מיד, ואכן התקבלה תוצאה של קשר טוב ומתואם במיטבו! השכל (הטוב) הבין ועיבד את המסר שהמערכת הפנימית (הטובה) שלחה; והסיפור לכאורה נגמר בהפי-אנד.

לא עברו שניות וכמות אדירה של אוכל הגיעה שוב פנימה! וואלאק! מה קורה כאן? יש דימום פתאומי במוח?

מסתבר: לאחר חילופי הנתונים ועיבודם במוח, נוצר קשר סוף סוף עם המערכת החיצונית של 'התודעה', ולמעשה נשלח לשם מסר מוכן ומעובד טכנית, רק צריך לעבור פרוצדורה קטנה ולקבל אישור מהתודעה, ו...הזלילה נפסקת! אולם לא כך היו פני הדברים: התודעה - וסיבותיה עימה, דחתה בזלזול את המסר הברור שהגיע מהמוח! ממרכז המערכת האנושית! והתודעה בשלה: אתה לא תגיד לי מה משמין לי ומה מגדיל לי! היא שלחה מסר נגדי ומנוכר אל המוח, ולמרבה האירוניה ידה היתה על העליונה, וכל המערכות הפנימיות של הגוף למורת רוחו של הבוס שלהן ביצעו את הוראת התודעה דווקא! התודעה ניצחה בראונד הזה בנקודות, אך המערכת הכללית (של האדם) הפסידה, במקביל, מספר נקודות בעלות ערך, שיקרבו אותה במרוצת הזמן אל הקריסה הכללית. 

הבה נגדיר אם כן את המערכת החיצונית, ונקרא לה סוף סוף בשם! אכן - גם 'תודעה' הוא שם, אולם הוא הונהג בפינו ככינוי טכני. מה אם נקרא לה דינה? או דנה! או שיפרה - שם מאוד יפה!

האמת, אין לי שום בעיה עם בחירת השם, כשם שאין לי בעיה לקרוא למי שתפר לי את החולצה בשם 'ניסים'. אבל את החולצה קניתי במשביר, והמשביר יצר אותה בסין העממית להורדת עלויות. ובסין לא נהוג לקרוא בשם ניסים! אם כן מה אתם רוצים? צ'ון? שיהיה: תופר חולצתי הוא צ'ון הג'ינג'י.

התעקשתי לתת לתופר החולצה שם, כי חייב להיות תופר לחולצה; וזאת כי אני רואה לנגד עיני את החולצה ונוגע בה בידי. לא פחות התודעה: חייב להיות לה שם, כי אין לי ספק, עכשיו לאחר הפדיחות של השמן, בקיומה! דברים השתנו בגללה! היא הכריעה בנושא אמיתי, לא דמיוני, שיש לו תוצאות הרות גורל, וכל העולם הפנימי שלי אפילו הבוס הגדול של הגוף עמד בפני הכרעתה דום ועשה כרצונה! הוכח קבל עם ועדה שאם הדבר (ההחלטה) היה ביד 'הגוף' או 'המוח' השייך למערכת שלו, ההחלטה היתה אמורה להתקבל באופן שונה ב-180 מעלות! דברים השתנו בגללה חבוב! היא קיימת! לא מגיע לה שם קטן?

אכפת לך לקרוא לה 'נשמה'? (ואני מסכים שהכינוי הטכני שלה יוותר על כנו: 'תודעה'.

ובכן, לתודעה (נשמה) שייכים אגפי משרד החוץ של האדם: הרצון, ההרגשה, האהבה, הכבוד, האומץ, התקווה, הפחד, הגעגוע... וכמו שהזכרתי, למשרד החוץ הזה על כל תתי אגפיו קשר הדוק ושיתוף פעולה מתמיד עם המערכת הפנימית; התגעגעתי מאוד ללשון הציורית שלי, הניחו לי לרגע לחזור אליה: למערכת החיצונית זו טלפון רב קווי אדום וישיר למערכת הפנימית ולמנכ"ל שלה.

הייתי רוצה לגשת עכשיו לאיש השונה בתכונותיו מהשמן שלנו ההוא. לאיש בעל עקרונות, הוא לא פוחד מכלום הוא כן, בעל כבוד עצמי, אפשר לכתוב ספרים על האומץ שלו.

מה חסר לאיש כזה? תנחשו - מה עוד חסר?

מיליון דולר? לאאא לא ניחשתם. לא הכל כסף עיוני.

חסר לו שכל טוב; משהו ממשפחת הזקן ההוא עם השערות הלבנות הפרועות, שהביא לנו כמה תורות חשובות אך גם עזר בפטנט להשמדתינו. ומה טוב אם נשחיל לו את השכל הזה בתוך גוף טוב ובריא!

יש! מצאתי איש כזה! ואף צעיר! ממש לא יאומן. חזק יפה גבוה בריא. ובנוסף חכם חד כתער, בעל רמת אינטליגנציה גבוהה במיוחד. בנוסף, כמו שהזכרנו, הוא איש נאמן כן בעל עקרונות אמיץ. (ומחפש כלה).

יום אחד חלה! הוא היה עם חום גבוה מספר ימים, דבר שפגע לו במערכת החיסונית שלו, וגם איתרו הרופאים הרחמניים פגיעה מוחית במסכן, כתוצאה משינויים של זרימת דם למוח. כן אנחנו מדברים באיוב.

פתאום הגוף שלו הצטמק, וכתוצאה מהזרימה הבלתי סדירה של כלי הדם למוח, הראיה שלו ירדה - פעם היתה 6/6. הוא כמעט איבד את חוש הריח, והזיכרון שלו נפגע קשות וכמעט לא נשאר ממנו כלום. טרגדיה אנושית בשיאה! המצב הולך ומחמיר ומידי פעם הוא התחיל לאבד את ההכרה - סימן לא טוב לבאות.

שכחתי לספר לכם לעיל, מרוב התלהבות, דבר שלא כל כך קשור באישיותו, אך כן בעל משמעות חברתית בשבילו: הוא בא ממשפחת פושעים מנוולים מאפיונרים ואפילו ילדיו היה בהם את הכרומוזום הזה, ואפילו נפל המסכן עם אישה נרקומנית ופושעת. (שכחנו לבקש עבורו מזל!) אבל בזכות חוכמתו ובעיקר האומץ שבו, הוא ניטרל את הבעיה החברתית הזו - ובעצם לא היה צריך לעשות כלום, כי אף אחד לא חשב להתקרב אליו.

ועוד דבר אחרון ששכחתי להזכיר: בחשבון הבנק שלו היה חצי מיליון שקל.

נחזור לחדר שלו בבית החולים ברגעיו האחרונים.

הדם המגיע אל המוח הולך ומתמעט והוא מאבד כבר את הראיה שלו, כמעט ולא שומע, והבעיה עם הזיכרון. קשה היה כבר ליצור קשר איתו. ולמשפחה 'היקרה' שלו כבר לא היה להם ספק שימיו ספורים.

השעה 3.00 לפנות בוקר, ובמסדרון בית החולים מופיע פתאום בועז! בין דודו 'המודאג'. הוא מסביר לאחראית המשמרת ההמומה, שלא יכל לישון כי הוא מאוד דואג לבן דודו והוא חייב לראות אותו!

נכנס לחדר, נעל אחריו, ושלף את האקדח - לפי כל כללי המסורת המאפיונרית.

הוא ניער את בן דודו חזק והתנהלה שיחה זו ביניהם - כאשר אקדח שלוף ומכוון אל ראש החולה:

-  או שאתה חותם לי עכשיו צ'ק על החצי מיליון שיש לך בבנק או שאני מחסל אותך כאן ועכשיו!

-  ...

בועז חזר על אותו המשפט בצעקה אל תוך האוזן שלו, והפעם החולה הגיב וביקש מבועז שיתקרב אליו:

-  ל-ך תז-ד-יין. אא-תה לא מ-פ-חיד או-ותי.

למחרת ניסו את מזלם שאר בני הדודים, כל המשפחה הענפה 'והדואגת', אשתו העצבנית, אפילו ילדיו איימו עליו. והוא איתן כצור! שום גרוש למנוולים האלה. בקושי ענה אך ההתמודדות שלו לא השאירה מקום לספק: מדובר באותו העיקש אותו החזק אותו האומץ! שום דבר לא השתנה.

בשארית כוחו, לחש לאחת האחיות שתביא לו איזה עו"ד. היא עשתה כדברו והוא עשה צוואה חוקית וחתם את חצי המיליון במלואם לאגודת עזרה לנשים מוכות. 

אנו מבחינים באמצעות דוגמה זו, שזרימת הדם למוח השפיעה על הרבה מערכות חיוניות שאנו יודעים בוודאות שמרכזן במוח, השפיעה ובאופן הדרגתי עד לקריסתן המוחלטת כמעט; הוא כבר לא שומע, לא רואה, כמעט ולא זוכר, בקושי מדבר ולא כל כך לעניין. אולם 'המערכת החיצונית' לא הושפעה באותה המידה וכמעט נותרה על כנה: הוא עדין אמיץ! עקשן! ישר כסרגל, נאמן לעקרונות.

אם דילול זרימת הדם או החמצן אל המוח דילל איתו גם את חוש הראיה, את חוש השמיעה, הטעם, אם הוא דילל באופן משמעותי אפילו חלקים נרחבים מהזיכרון שגם מרכזם נמצא במוח, מדוע לא דילל גם את התודעה שלו, את הנאמנות שלו לעקרונות, את העקשנות שלו, את היושר שלו?

כמובן, גם העקרונות והעקשנות והיושר זקוקים לפלאטפורמה מינימלית של המערכת הפנימית בשביל להוציא אותם מהכוח אל הפועל, ומותר לי להניח בדוגמה, שעמדו לרשותו הכלים האלה. כמו הכוח המינימלי ליצור קשר, לנסח, לזכור.

הדוגמה שהבאתי לעיל אודות 'השמן האינטלגנט', מסמנת את קיום 'המערכת החיצונית' ומצביעה על תכונותיה האוטונומים והמנוגדות לפעמים מהמערכת השכלית הפנימית. על המערכת זו מיניתי בוס וקראתי לו בשם המוכר 'נפש', או לחילופין ניתן להשתמש בכינוי הטכני של המערכת: 'תודעה'.

הדוגמה האחרונה שהבאתי אודות מר עיקרון החולה, סימנה את ההפרדה הפיזית של המערכת החיצונית מהמערכת הפנימית. אני יודע לפחות היום, שמרכז התודעה (נשמה) לא נמצא במוח.

לציין שאינני בא בזאת לענות על השאלה "היכן נמצא מרכז המערכת החיצונית, או היכן נמצאת הנשמה". אינני בא, גם, לספק תהיות אודות מהות הנשמה, ממה היא עשויה, מהיכן היא פועלת, או מהיכן משיגה את 'הדלק' שלה. על כל השאלות האחרונות האלה אני עונה: אין זה בתחום השגות הבנתי.

אחד העקרונות השלוש עשרה של היהדות אומר: שהקב"ה מצוי, אין לו גוף ולא דמות גוף. אני מרגיש היום, בעזרת המונולוג שפיתחתי, שנסעתי מליוני קילומטרים אל עבר הבנת העיקרון הזה; הגם והדרך עוד ארוכה, ואולי בלתי ניתנת להשגתי. 

טענתי לעיל את הטענה הזו: "ישנו קשר בין כל המערכות ותתי המערכות הקיימות ביקום המוכר לנו; קשר מתמיד תכליתי ומוחלט"; והייתי רוצה לחזור בשלב זה אל עולם המערכות הזה, ואל מכניקת ההתקשרות ויחסי הגומלין ביניהן. 

האדם, הזכרתי לעיל, הינו מערכת מסועפת בפני עצמה, שמקיים קשר פעיל ומתמיד עם המערכות הסובבות אותו; הוא משדר ומקבל תשדורות אין סוף, כאשר התכלית של ההתקשרויות אלו הינה, קיום תקשורת תקינה והרמונית עם שאר המערכות, באופן שיתרום להמשכיות התקשורת - לא להפסקה. ההגיון של הדבר ברור: לכל קשר שני צדדים, ואם צד אחד יקרוס, הצד השני יקרוס בעקבותיו. יש בהגיון הזה משהו מאפקט הדומינו: אם אתה תיפול גם הוא יפול וגם השלישי יפול. כל נפילה מקרבת את הקריסה הגדולה של כל המערכת, עד שהמערכת הגדולה קורסת, וקורסת בעקבותיה עוד מערכת הקשורה בה.

כידוע, אין סוף למערכות; כי היקום המורכב מהמערכות אין לו סוף; אשר על כן, כאוס הנגרם מקריסת מערכות רבות הינו כאוס זמני ומוגבל, יהיה גודלו אשר יהיה. 

מאידך קשר טוב והרמוני יכול לתרום לפיתוח המערכת להמשך קיומה, ואולי גם לתיקון כאוס זמני שנגרם בעבר ולחידוש בניית מערכות מושחתות, שעוד לא הגיעו לשלב הקריסה המוחלט.

הדברים שאני דש בהם כאן, מוציאים את עיקרון השרידות משיווי משקלו, ואף מבטלים את חוקיותו!

ע"פ עיקרון השרידות (שפיתח ד"ר מילשטיין), תכליתה של כל מערכת הינה לשרוד תוך ניטרול האיומים המרחפים עליה מכל עבר, כלומר, הוא מניח מראש ששאר המערכות, כולן או ברובן, מהוות, מטבען, איום פוטנציאלי על מערכת ,X לכן ועל מנת לשרוד יש לנטרל את האיום של שאר המערכות, או במילים אחרות לגרום לקריסתן; זו כפירה בעיקר!

הכפירה מתחילה מרוח העיקרון שמניח, שכל מערכת הינה איום בפני עצמו על המערכת השניה מעצם הימצאותה, כלומר, תכליתה של כל מערכת הוא לאיים על המערכת השניה ולגרום לקריסתה, וזאת במטרה להוריד כמה שיותר איומים על המשכיותה! וזה עוד ניסוח של הכפירה בעיקר! 

והלכה למעשה, הבעיה של עיקרון השרידות מתחילה מכאן, כאשר מבקשים להגדיר את המערכת המבקשת לשרוד, האם ניתן להגדיר מערכת כזו? מי זאת מערכת ומי זאת תת מערכת! אפילו הגלקסיה של שביל החלב הינה תת מערכת מזערית וכה בלתי משמעותית במערכת גלקסיות גדולה יותר!

ולמה ללכת רחוק עד הגלקסיות, ניקח את מערכות האדם: אם כל מערכת באדם תשאף להתקיים ולשרוד ע"פ עיקרון השרידות, הקריסה שלה בוא תבוא תוך חלקיק השניה! ואם האדם ישאף לשרוד, ע"פ עיקרון השרידות, באמצעות נטרול האיומים עליו בתוך החברה, לא יוותר מהחברה שריד תוך זמן קצר ביותר.

שרידות הגופים האנושיים והמערכות האנושיות, מותנית בהמשכיות שאר המערכות הסובבות את המערכות האנושיות, ולכן, תכלית המערכות האנושיות הוא לשתף פעולה עם שאר המערכות ולגרום להמשכיותן לא לנטרולן.

ככלל, מקור הטעות של עיקרון השרידות נובע מהקביעה התמוה שאומרת: עצם קיום מערכת הינו איום בפוטנציה על המערכת השניה. זו גישה פסימית למדי - אם נביט עליה מהצד הפילוסופי... נהפוך הוא: עצם קיום מערכת מעיד שהמערכת הזו הצליחה לקיים ייחסי שכנות טובים עם שאר המערכות הסובבות אותה, ואף לתרום להמשך קיומן; כי בתכלית, קיומן הוא פוליסת הביטוח לקיומה היא.

ומה אם מערכת שכנה מאיימת בטיפשותה על מערכת ,X מה על X לעשות? להגיש לה את הלחי השני? 

ע"מ לענות על השאלה זו, עלי להכנס לרגע אל עומק אחת ההנחות שהביאו לניסוח עיקרון השרידות: ההנחה מדברת על נטייה טבעית של כל המערכות להיות פחות מסודרים, להסתאב ולקרוס, לצד שאיפתן לשרוד.

ואם אצלול אל עומק ההנחה הזו יתגלה לנגד עיני מחזה איום ונורא: על הבמה יעלו ויבואו מיליארדי מערכות על תת המערכות שלהם ותתחולל שמה מלחמת חורמה של הכל בכל! הרבה מהצופים ולבטח יזילו דמעות כמים, נוכח מחזות קורעות לב של מערכות, המנסות לעשות בדק בית בתוך ביתן, במטרה לעשות סדר בכאוס הרב השולט שם, כאוס ואי-סדר שלא ניתן להמשיך ולחיות איתו, שכבר מאיים על עצם קיומן; ולפתע מתקבלת התרעה מהצפון על קבוצת מערכות המתקדמות לעבר הקבוצה שלנו, וצורת היערכותן והתקדמותן לא משאירה מקום לספק: הן באות לתקוף ובמטרה להשמיד אותנו! יש לקדם את פני הפולשים האלו ולהלחם בהם עד חורמה! או אנחנו או הם, אין מקום לשנינו.

עוד הם נערכים למערכת החורמה המתקרבת, וצפירת האזעקה קורעת שוב את האווירה המתוחה ממילא. עוד קבוצה מכיוון דרום-מזרח מתקרבת, וגם... פניה כנראה למלחמה! ועוד אחת מצפון מערב! ועוד אחת אדירת מימדים צצה מכיוון השד יודע מה! הרבה מאוד דם נשפך במשחק הזה. טרגדיה איומה. אנחנו חיים למעשה, לפי ההנחה הזאת, בג'ונגל גדול או בעצם בתוך ים בו הדג הגדול אוכל את הדג הקטן ממנו וכך מתקיים! דהיינו, אם הייתי דג חכם ואינטלגנט, הייתי שם לנגד עיני שני עקרונות: לברוח ולהתרחק עד כמה שניתן מהדגים הגדולים ממני, ולחפש בנרות דגים קטנים ממני. רק כך יש לי סיכוי להמשיך עד מאה ועשרים. (או לא יודע מה תוחלת החיים הממוצעת של הדגים!). זוהי הנחת היסוד של השערת השרידות.

במבט ראשון, נראה וההנחה האחרונה היא היא נציגת המציאות שלנו ושל כל המערכות שבייקום; לפחות כאן על האדמה, ההנחה הדומיננטית לכאורה היא זאת! מה לעשות, יטענו חסידי עיקרון השרידות, אם המציאות היא עכורה? הרי הבעיה היא שאנו חיים בתוך כלוב של אריות. וכך אני חוזר לשאלה לעיל: ע"פ ההשערה האישית שהצגתי, המשך קיומי תלוי בהמשך קיום המערכות הסובבות אותי; ואני באמת בחור טוב 'שמת' לחיות. ולכן אני הולך לעזור לכל המערכות הסובבות אותי ואפילו לחתום להן ערבות בבנק - יותר מזה?!

אולם, ממשיך 'המת לחיות' ושואל: מה אני עושה במקרה ואתקל במערכת, שאיבדה את עצמה לדעת והתעלמה מכל העזרה והערבויות שחתמתי בשבילה ו...תקפה אותי! פשוט תקפה אותי במטרה להשמידיני עיני עינק! מה אתה מצפה ממני במקרה כזה: שאשתוק לה ואושמד או שאשמיד אותה ו...אושמד? זו נבלה וזו טרפה. (התייחסותי לפרדוקס הזה ולשאלה בכלל, תבוא בהמשך). 

ובכן הוכחתי לעיל כי עיקרון השרידות אין לו את הכלים המתאימים להתמודד עם השאלה הזאת: דהינו, מערכת לא יכולה להיות מותקפת ומתקיפה בו בזמן וכל הזמן, כי הדבר יוביל לקריסה מיידית של כל המערכות הנתונות ע"פ אפקט הדומינו. היקום, ע"פ עיקרון זה היה צריך לקרוס מזמן ותוהו ובוהו ישלוט בו. תמיד ישנן מערכות גדולות יותר מהאחרות ותמיד, ע"פ הנחת השרידות, יקרסו המערכות החלשות; ואם כן אנו חיים בתהליך קריסה הולך וגובר, או אם תרצה בתהליך גסיסה בלתי פוסק, כמאמר המשל: האדם מתחיל לצעוד אל המוות שלו מרגע היוולדו.

האמנם האדם צועד אל מותו מרגע היוולדו? אין זה נכון! זו הטעות החמורה ביותר שניתן להתקל בה; היא אם כל הטעויות: האדם נולד בשביל לחיות עד אין סוף. זוהי התכלית האמיתית המלווה עם האדם מרגע היוולדו. הראיה על זאת היא הטכניקה המפעילה את מכונת החיים של האדם: אופי חילופי החומרים של האדם נועד בשביל לתת מענה מתמיד ובלתי פוסק לבלאי האדם; אינני בקיא בפרטי הנושא אולם ועד כמה שאני יודע, תאי הגוף מתחלפים במלואם באופן סדיר כל הזמן. המדע מודה כבר בעובדה כי ההזדקנות הינה מחלה ולא תהליך; אמור מעתה שהמוות נגרם מתהליך של מחלה - לא של הזדקנות.

האדם נולד והצטייד בכלים הבסיסיים למען המשך קיומו האין סופי. הוא אמור, אם ישכיל להשתמש בכליו ההתחלתיים נכונה, לחיות בעזרתם עד אין סוף ולא רק זאת: הוא אמור להתפתח בעזרתם, ע"י שאיפה אינסטינקטיבית להתקרב ולהתמזג עם מערכות גדולות ממנו ולהביא את שאיפתו זו מהכוח אל הפועל.

הוא מצוייד, כאמור, במערכות רבות ומוכנות למשימה שנועד בשבילה ואני מדגיש שוב את המשימה: לפתח את הכלים ההתחלתיים שצוייד בהם בבקו"ם, לשמר אותם ולצעוד דרכם אל עבר שאיפתו להתמזגות עם מערכת גדולה יותר, חיובית יותר, מתוחכמת יותר, בונה יותר. הוא לא אמור למות אם יצליח במשימתו.

להצלחה המושלמת במשימה, נקרא 'המושלמות'; וכבר תיארתי את המושלמות לעיל באופן כללי, יורשה לי לחזור על התיאור כאן: ['הקשר' הטוב ביותר, הוא הקשר אשר משני עבריו עומדות מערכות מתואמות, ותכלית הקשר ביניהן בונה; ולראיה ניתן להבחין בהמשך קיומן הבלתי פוסק של שתי המערכות המשתפות פעולה מלאה ביניהן].

הייתי רוצה להתמקד, בשלב זה, במערכת שנקראת 'האדם', והמורכבת כזכור מתת מערכות שמתחלקות לשניים: מערכות פנים (הגוף הפיזי; והאחראי על תיאום פעולותיו המוח), ומערכות חוץ (רצון, רגשות... וכאן יש לנו אחראית 'הנשמה'). טענתי היא: שאם ישכיל האדם, ליצור ולתאם 'קשר טוב' עם שאר המערכות, הוא יגיע לתכלית שלו, המושלמות.

אין ספק שקביעה זו לוקה בחסר, כי האדם יכול לשלוט על המערכת שלו (בקושי), אולם אין לו שום שליטה על שאר המערכות המקיימות איתו יחסי גומלין מתמידים; ומה - אם שאר המערכות לא יתנהגו בהתאם - או לא ינהגו בו בהתאם? והרי המושלמות שלו קשורה בהן בהכרח! 

כדי לצמצם את ממדי 'הפרדוקס' הזה הבה ניצור אדם מושלם, ואנחנו מדברים על האדם האינדיבידואל בעל מערכת סגורה, נקרא לו 'דני': דני שלנו, נניח, ניהל את מערכותיו הפנימיות והחיצוניות באופן מופתי והגיע לתיאום המקסימלי ביניהם: למען ההדגמה, אביא דוגמא שנתקלנו בה לעיל: איש אחד שהמערכת הפנימית שלו שיגרה למערכתו החיצונית איתות של השמנת ייתר, כמו לחץ דם גבוה או חום. ובמקרה שלנו: המערכת החיצונית של 'דני המושלם' קיבלה את האיתות, עיבדה את הנתון הזה והבינה את תלונת המערכת הפנימית המוצדקת, ותכף ומיד הפסיקה לשלוח אוכל לקיבה (שלטה בתיאבון), ואף נעזרה במערכת תבונתית אחרת (רופא דיאטטי) במטרה לשקלל את התזונה של הגוף על הצד הטוב ביותר. כך נהג דני שלנו גם עם העישון, כך נהג עם אלכוהול, עשה ספורט. הוא שמר על המערכת הפנימית באופן מושלם, ובמקביל, פיתח את המערכת החיצונית גם באופן מושלם: אין יותר אמיץ ממנו ואין יותר מחושב ממנו (הוא ידע לשקלל את האומץ עם מידת הסיכון באופן מושלם), הוא 'אהב' את הטוב ו'סלד' מכל דבר שנודף ממנו ריח רע ואף נלחם בו; הוא לא פחד מכלום. אולם ידע להבחין בין פחד לבין חשש. הוא הגיע למידת המושלמות, כמערכת סגורה אינדיבידואלית. 

הבה נתקדם עם דני אל עבר המערכת שלו 'כאדם': דני הזה התמזל מזלו ונולד בתקופה, בה המודעות לבריאות הגוף והנפש היתה בשיאה: כל אנשי הדור של דני התנהגו בדיוק כמוהו והגיעו למידת המושלמות ברמת המערכת הסגורה האינדיבידואלית. יותר מזאת: דור הזהב הזה הגיע לכדי מושלמות חברתית: לא ידעו בדור ההוא מה זה מלחמות! שיתוף הפעולה בין האינדיבידואלים היה בשיאו, כולם אהבו את כולם, עזרו לכולם, נעלמו כל קבוצות האינטרסים למינהם, לא היה למשל מושג 'המדינות', כדור הארץ התנהל כמדינה אחת כקבוצה אחת... אם כן 'האדם' הגיע למידת המושלמות. 

בואו נגלוש בדמיון שלנו אל שאר המערכות הקיימות על פני כדור הארץ בדור של 'דני'; וכאן אנו נתקלים בבעיה: לא ניתן לצפות את התנהגות המערכות הבלתי אנושיות, וממילא לא ניתן לשלוט בהן. אינני יודע למשל, איזה סוג של 'חיות' יחיו על כדור הארץ בתקופה ההיא, איזה סוג של וירוסים. וגם אם אדע, הדבר לא יעזור לי, כי יתכן ויווצר סוג של וירוס שלא יהיה לי מענה עליו ויסכן את כל גזע האנושות! אינני יכול לצפות אם הארץ תהיה פוריה בעת ההיא. מזג האוויר גם איננו בשליטתי.

ואם אין לי שליטה גם לא צפי אודות המערכות על כדור הארץ, הקרוב אלי, על אחת כמה וכמה על שאר המערכות. הירח, השמש, הגלקסיה, היקום. 

אם כן הפרדוקס שלנו בעינו עומד: איך יכול האדם להגיע לתכלית שלו (למושלמות) - אם אין לו את האפשרות לשלוט בשאר המערכות הסובבות אותו - והרי המושלמות שלו קשורה בהן ובהמשכיותן בהכרח?!

ומה אם מערכת שאין לו שליטה עליה תאיים עליו?

התשובה: יש להשמיד את המערכת המאיימת, ובמקביל ליצור מנגנון שיחליף אותה. 

בכדי לצלול לעומק התשובה יש להביא את התשובה החלופית של עיקרון השרידות שאומרת: יש להשמיד את המערכת המאיימת ולתפוס את מקומה.

בחזרה לתשובה שלי המדברת על פתרון יצירתי של 'מנגנון החלפה' או בשמו הטכני 'מחזוריות', מילה הטמועה בתודעתינו משכבר הימים, והמסמלת הלכה למעשה את טירת ההמשכיות.

אל המנגנון הזה שנקרא 'מחזוריות' הגעתי באופן תיאורטי; כי בלעדי מנגנון כזה - לא הייתי יכול להגיע אל תשובה מעשית שתענה על פרדוקס מערכות היקום שהצגתי לעיל. והלכה למעשה, אנו רואים את פעולת המנגנון הזה כל הזמן לנגד עיננו; אנו צופים בו באדרת כבוד, ופולטים את המשפט האנושי הכי מוכר והכי קצר בכל השפות המורכב ממילה אחת: הטבע! וכשאני אומר 'טבע' אני מתכוון לכוח הטבע, לחוכמת הטבע, לכוח הארגוני המופלא של הטבע... ובשביל לעמוד על 'כוחות הטבע', יורשה לי להזכיר כמה מפעלוליו בתחום המחזוריות: לכל  יצור חי ישנה מחזוריות חיים קבועה המסמלת את המשך חייו. השמש זורחת ושוקעת מדי יום באופן מותאם ומדויק לצורכי כדור הארץ. כדור הארץ מסתובב סביב הציר שלו מידי יום גם מידי שנה. מי שבקיא במדע האסטרונומיה יכול להסביר לך את הקסם הטמון במחזוריות הירחים והכוכבים הקרובים והרחוקים מאיתנו, והעיקר את ההיגיון הצפון הקסום, הכל מותאם מראש באופן ששעון היקום ידפוק בלי עיכוב, או במילים שלי: באופן שכל המערכות הקיימות ביקום יתקיימו ללא עיכוב. 

הבה נבהיר מה זה עיכוב; מה זה עיכוב מערכות. הבה נבהיר מה הטבע עושה.

כל המערכות ביקום, כפי שהזכרנו לעיל, מקיימות ביניהן קשר מתמיד והדוק, שתכליתו היא אחת: ליצור קשר בונה ע"י תיאום חיובי ומלא בין שתי מערכות, דבר שיגרום להתמזגות שתי המערכות לכדי מערכת אחת גדולה יותר, חזקה יותר, מתוחכמת יותר. קשרים אלה גדלים ומסתעפים. בד בבד נוצרת כל פעם מחדש מערכת גדולה וחזקה עד להגיע אל ענף 'המושלמות' שהוא הקשר הטוב ביותר המסמל את התכלית. מכאן אנחנו מסיקים כי למושלמות לכאורה אין סוף! אין מערכת, ותהיה גדולה וחיובית אשר תהיה, שביכולתה ברגע נתון להכריז, הנה הגעתי אל קואליציה מערכתית המתואמת ביותר, הגדולה ביותר, הבונה ביותר. הנה הגעתי אל הנחלה ואל המנוחה אני מערכת מושלמת. 

הבה נניח לרגע ממכשול האין סוף (מכשול, כי הוא מעכב את הגדרת התכלית: 'מושלמות') ונתרכז במכשולים נתונים אחרים, שביכולתם לערער כל מערכת ולגרום לקריסתה: נחזור אל מיודענו 'דני' ונשרטט את המיכשולים העלול להיתקל בהם בדרכו אל המושלמות. מרגע היוולדו, הוא מתחיל את המלחמה האין סופית שלו בין שתי מערכותיו, הפנימית והחיצונית. 'החיצונית' שלו מגלה את האוכל הטעים ו'הפנימית' שלו מודעת לסכנה הטמונה באוכל הרב, מכריזה את המלחמה הראשונה שנתקל בה 'דני' ומתחילה לשלוח את שליחיה, לצעוק ולאיים. בהנחה כי דני השכיל לקלוט את האיתותים של המערכת הפנימית, והצליח לווסת בין תאוותיו לבין צורכי שאר מערכותיו, ולעבור את המלחמה הגדולה שלו בשלום, עדיין מאיימות עליו מערכות חוץ רבות שיש לתת מענה עליהן: חיידקים וירוסים. ובהנחה שהמערכת החיסונית שלו עברה גם את המכשול הזה בשלום, ולפתע פתאום הוא גילה שיש לו שונאים וכל מיני מרעין בישין המבקשים את נפשו! צרי עין לא חסר בכל חברה. ולפתע למדינה שלו יש אויבים המבקשים את נפשו ונפש משפחתו וחבריו. לא התאושש מהמלחמה שלו ופיתאום גילה איום נורא מכל: פצצת מימן שביכולתה למחוק גם את זיכרו. הוא חתם על הסכם הגבלת הנשק האטומי, והאדמה פתאום עשתה שביתה וחדלה להיות פוריה; והפעם לא היה לדני צ'אנס להגיע אל מחוז חפצו 'המושלמות' ובמקום זאת הגיע אל החידלון, והמסכן רק בן 16.  

זה היה סיפורה של מערכת זעירה אחת ומסע תלאותיה עם מערכות הטבע. מה אם נדבר על מערכות היקום! השמש היפה והסיכון הטמון למערכות אין ספור, בסטיה בלתי מתואמת שלה. הירח, מערכת הכוכבים, כמות המים הנמצאת במאדים, כמות החמצן הנמצא בארץ.

אם כן ועד לרמת תוכן הדברים שהוצגו עד הלום, אני מגיע למסקנה חד משמעית: אין סיכוי לשום מערכת להתקיים, לתקופה ממושכת, בייקום. שאלת התקופה תלויה בהחלט בגודל המערכת. ומטבע הדברים 'התקופה' הזו עלולה להגיע למד האפס עם תת מערכת קטנה ביותר... דבר שמזמין עוד פרדוקס מתמטי שאין לנו תשובה עליו: איך עברה המערכת הגדולה את השלב המסוכן בשלום, כאשר היתה קטנה ביותר? איך הגיעה לממדה הנוכחי?! אנחנו מגיעים למעשה, לאותה ההנחה הבסיסית של עיקרון השרידות, והיא: כל מערכת מהווה במהותה איום על מערכת שניה, בתכליתה. (ואני אומר: כנגד תכליתה, כנגד טבעה).

למעשה האדם משחר קיומו עלה על התכונה הזאת והניח שכל המערכות מאיימות עליו! זו היתה השגיאה הראשונה של האדם. שגיאה שתרחיק אותו, החל מהרגע, מהתכלית שלו. הוא ביקש לגדול ולהתעצם - ועד כאן הוא עשה את הצעד הנכון המשרת את תכליתו האמיתית: להתפתח ולהגיע אל מערכת גדולה יותר, היכן מקור המושלמות - 'הקשר הטוב ביותר') אולם המטרה שלו הייתה אחרת: לגדול בשביל לאיים בתורו על מערכות אחרות המבקשות את נפשו, ולהכריע אותן! לגדול בשביל לשרוד; והוא הניח שיש בפניו אך שתי אפשרוייות: או קריסתו או קריסתן. ברוח זאת, הוא ביקש לגדר את עצמו בכל מיני גדרות שתכליתן להגדיר את המערכת שלו על מנת שלא יפרצו לו אותה; הוא יצר שבטים חברות מדינות אימפריות, ההיסטוריה תעיד על הטעות הטיפשית זו של האדם: שום אימפריה לא התקיימה לאורך זמן, והיה גודלה אשר היה ותהיה גדולתה אשר תהיה. 

לא מזמן, היינו עדים להתפרקות מעצמת בריה"מ, כנגד התכלית שמכוחה קמה לכאורה. האיומים על המעצמה הנוכחית ארה"ב, מתגברים באופן הפוך להתעצמותה! גרף האיומים היה אמור ללכת בכיוון הנגדי לתחזיות ולציפיות מגודלה והתעצמותה. איום אירופה והאירו הוא לא פחות מהאיום הטרוריסטי הנשקף למעצמה הזאת. כל זה מסמל, כפי שהזכרתי, את השגיאה הראשית של האדם, כאשר גידר את המערכת שלו והעצימה לשווא. הוא לא השכיל, פשוט, לראות את התכלית האמיתית שלו, ואנחנו ממשיכים עד לרגע כתיבת השורות באותה הטעות אותה הדרך.

אם נחזור 'למלחמת המערכות' ומהותן נגיע שוב אל המסקנה הבלתי נמנעת: לא יתכן קיום מערכת, שום מערכת, ואפילו לחלקית השניה, מבלי קיום מערכת גדולה ממנה. עצם השתייכותה למערכת הגדולה ממנה, מהווה את פוליסת הביטוח שלה להמשך קיומה; ולסלילת הדרך אל עבר מימוש תכליתה. את הרגע הקריטי ההוא של 'מערכת מאיימת' פתרנו בעזרת השמדת האיום ויצירת, בד בבד, מנגנון החלפה למערכת המושמדת - בעזרתו האדיבה של מנגנון המחזוריות המספק לנו 'הטבע', אולם מה עם מערכת גדולה שבלעדיה שום מערכת לא תתקיים!? 

אני חייב לקבוע אם כן שקיימת מערכת 'גדולה' מהותית ומוגדרת. כל מערכת הנמצאת ביקום מעידה על קיום המערכת הגדולה זו, כל אטום מעיד על קיומה וזו קביעה לא הנחה.

קביעה זו מסבירה לי את מקור המחזוריות שבטבע; לפני רגע אמרתי שהטבע הוא זה שמספק את המחזוריות למערכות, ועכשיו אני יודע לדייק יותר ולתת את הקרדיט למי שיש לו עניין בהמשך קיום תת המערכות שלו: 'המערכת הגדולה'. אני חייב להכיר בה, הגם שאינני מבין את מוצאה. הוא הדין אשר היגעתי אליו לעיל עם 'הימצאות' האובייקט שקראתי לו נשמה או תודעה. 

מה מונע ממני לקבוע כי 'הטבע' הוא הוא מקור הסיבתיות 'למערכת הגדולה', או אולי הוא הוא בעצמו המערכת הגדולה שמעסיקה אותי!

תשובה: מי שמונע ממני הוא, הטבע עצמו. כי ע"פ הטבע, הרבה דברים לא היו אמורים להיות, או לא היו פועלים בצורה שפועלים. הטבע הוא סיר ששמים בתוכו 4 ביצים 200 גרם קמח וסוכר ויוצאת לך עוגה; לא יכול לצאת דבר אחר; ולפי המסקנה הזו, הטבע אמור לייצר, בשאלת המערכות רק כאוס, ואילו התוצאה המתקבלת מצביעה על סדר דווקא, וסדר שנעשה באמצעות ויסות של מערכות- לא תיאום בין מערכות, דהיינו ויסות (בין מערכות) פעל היכן שנכשל התיאום ולא הצליח לקיים את המערכות, ולמעשה המשפט הנכון ביותר הוא: אין דבר טבעי בטבע כי ע"פ מושגי הטבע המערכות לא אמורות להתקיים ולא יכולות להתקיים, כי הסיבתיות של קיומן נעדרת בטבע.

אני חייב לקבוע איפא כי קיימת מערכת 'גדולה' מהותית ומוגדרת והיא חייבת להיות 'ישות' (לא 'מושג'- כדוגמת המושג 'טבע') בשביל שכל המערכות הקיימות יתקיימו באמצעותה.

20/12/04